נולדתי בקיבוץ יגור בשנת 1938, להורי יפה וחיים טרלובסקי, שניהם חלוצים יוצאי ליטא, שעלו לארץ במסגרת תנועת החלוץ. אבא, שעלה לארץ בן 19, היה איש רוח, שכבר בהיותו נער בליטא, כתב שירים ומחזות, ועבר בין הסניפים של תנועת הנוער כשהוא קורא משיריו בעברית ובאידיש. אמא עזבה את בית הוריה בגיל 16 והלכה ללמוד תפירה כדי להכין את עצמה לקראת העליה. הם הכירו ביגור ושנה אחרי פגישתם נולדתי אני. שנתיים לאחר מכן נולדה אחותי שרה. 

כשנודע לאבא שלי שבבית החולים בעפולה נולד לו בן ראשון בארץ ישראל, בלב ליבו של עמק יזרעאל, הוא ישב וכתב שיר, שהתחיל במילים האלה:

אל הנער הזה התפללתי האל
ובטרם נזרע עוד ברחם,
הקדשתיו לעמל בשדמות יזרעאל,
לעמוס עול עמו עלי שכם.

עם השליחות הזאת התחלתי את חיי...

אני בטוח שכאשר אבא שלי כתב את השורות האלה הוא האמין בכל מילה שהוא כתב. כי החלוצים שעלו לארץ הרגישו שהם נושאים על גבם שליחות לאומית, והחיים הפרטיים הרבה פחות חשובים. ומכיוון שכל המאמץ היה לפתח את המשק ולבנות את הארץ, חיו האנשים עצמם בעוני ולעתים קרובות ברעב. היתה אז בדיחה מאוד מפורסמת שהלכה בקיבוצים. היו שואלים:

מתי הקיבוצניק אוכל תרנגולת? או כשהוא חולה - או כשהתרנגולת חולה.

יום אחד, אחת החברות הוותיקות של יגור, עצרה את האקונום (האיש שהיה אחראי על האוכל) באמצע ארוחת הצהריים בלב חדר האוכל, ולעיני כולם התחילה לצעוק עליו. היא אמרה לו: אי אפשר להמשיך לחיות ככה! אנשים פשוט נופלים מהרגליים. עובדים עבודה פיזית קשה ואתה לא נותן להם מספיק אוכל.

אז הוא אמר לה בשקט:

אני בטוח שבבית של אבא שלך, בפולניה, את לא אכלת יותר טוב.

אז היא אמרה לו:  בגלל שאבא שלי היה עני, כל המשק צריך לסבול?