יורם טהרלב

שירי ילדותי

הדמויות והנופים של יגור וגם החוויות שלי כילד בקבוץ, מופיעים בספרים ובשירים שאני כותב. הספר משק יגור טיוטה, לדוגמה, הוא קובץ שירים קצרים על חיי הקיבוץ שזכה להצלחה גדולה. שירים כמו ההר הירוק תמיד מציירים תמונה של ביתי לרגלי הכרמל. 

אני מזמין אתכם לקרוא קובץ שירים המתארים את ילדותי בקיבוץ שלא יצאו לאור. שירים אלה לא הולחנו ולא בוצעו ע"י זמרים. במשך הרבה שנים הם היו "שירי מגירה" אצלי. בשנים האחרונות אני מקריא מהם בהופעותיי ואף שר את שיר המעיל. אפשר לשמוע את השיר כאן בביצועי ללחן של עוזי חיטמו ז"ל. (אין לשים לב לזיופים.)


 כאשר אמי עלתה לארץ
 המעיל
 קולות בחשיכה
 לא היה לי סבא
 בבית הילדים
 ערב על הגורן
 הנשרים
 הצבעוני

 

כאשר אמי עלתה לארץ

כאשר אמי עלתה לארץ
כל חודשיים היא קיבלה מכתב
בשמחה פתחה אותו לדעת
מה קורה במשפחתה עכשיו.

על נייר, בדיו ובציפורן,
אחות סיפרה על שלום כולם
וכמה מלים הוסיפה סבתא
לנכדים שלה בקצה עולם.

כל מלה שקלו אז במאזניים
לא כתבו מלים מיותרות
אנשים פקחו את העיניים
וידעו לקרוא בין השורות

כשהמלחמה פרצה לפתע
אמא לא פתחה את סגור-לבה
דאגות למדה לשמור בבטן
עד בואו של המכתב הבא.

ומכתב אחרון משם הגיע:
אחותי, קרוב הוא המועד,
אם לא תקבלי מכתב ממני,
בשורות האלה ניפרד.
אם לא תקבלי מכתב ממני
המכתב הזה יהיה גלעד.

כל מלה שקלו אז במאזניים
לא כתבו מלים מיותרות
אנשים פקחו את העיניים
וידעו לקרוא בין השורות.

 

כמה מלים על אמי

הורי נפגשו רק בארץ, בקיבוץ יגור, אך בצעירותם עברו מסלול דומה מאוד: שניהם היו חניכי תנועת הנוער "השומר הצעיר", שניהם עברו הכשרה ממושכת לקראת העליה באיזור העיר ממל (קלייפדה) ושניהם נפרדו ממשפחה גדולה.

משפחתו של אבא – שמנתה תשעה בנים ובנות – התפזרה לארצות שונות: חמישה אחים ואחיות התיישבו בלונדון (וצאצאיהם באותה עיר – הנושאים את השם TARLOW - מגיעים היום לכמה עשרות), אח אחד התיישב בבולטימור שבארצות הברית (וצאצאיו – הנושאים אותו שם - רובם גרים עד היום במרילנד), אחות אחת נשארה בליטא (בנה ושתי בנותיה נמצאים היום בישראל) וחיים ואחותו סימה עלו ארצה כמעט באותו זמן, בשנת 1933.

גורל משפחתה של יפה היה שונה לחלוטין. היא עלתה לארץ בשנת 1935 וכל בני משפחתה – שני הורים, תשעה אחים ואחיות, ולפחות שני אחיינים – נשארו בליטא ונרצחו ע"י הליטאים שכניהם. שום עדות לא נמסרה על מקום הרצחם, אך נראה שכולם הוצאו להורג ביריות ביער גירולאי, ליד העיר טלז' בין חודש יוני לחודש ספטמבר 1941. אביה של יפה ברה-מיכה איציקוביץ היה סוחר אמיד ויחד עם שניים מבניו עסק בעיקר במסחר עורות. בית המסחר של אחד האחים עדיין ניצב על מכונו בעיר טלז' וגם היום יש בו בית מסחר. יפה קיבלה מכתבים מבני משפחתה ממש עד הרגע האחרון והמכתב האחרון הנמצא בידנו נושא את התאריך יוני 1941, החודש בו כבשו הגרמנים את ליטא והחלו ברצח.

יפה טהרלב, מאז שנודע לה על רצח משפחתה, לא דיברה ולא סיפרה דבר על בני משפחתה ועל חייה בגולה. רק לאחר פטירתה מצאנו בארון שלה מכתבים שקיבלה מהוריה ומאחיותיה, וכן התכתבויות בעניין עלייתה לארץ.

במשך כל חמישים שנותיה בארץ (ובקיבוץ יגור) עבדה יפה במתפרה של הקיבוץ ונחשבה לתופרת מעולה. עד היום יש נשים ביגור השומרות על שמלת-הכלה שתפרה להן יפה. היא מופיעה בכמה מקומות בספרי ואני מרבה לספר עליה במהלך ההופעות שלי.

בספר משק יגור טיוטה אני מספר עליה:

 

אמא מחממת

אמא מחממת את החדר בחורף.
על פיתיליית נפט
שמה עציץ גדול הפוך
ומעליו צלחת פח עם מים.

 

אמא מציירת

בתוך המתפרה, לבד,
אמא מציירת בגיר על בד.
ובאמצע הקיץ, ביום חמסין,
החורף שמור אצלה בנפטלין.
אני מתיישב על השמיכות הצוננות
וחי לי בין העונות.



המעיל (לחץ להאזנה)

לאבי היה מעיל ישן ממלחמת העולם
והתפרים שלו כבר נפרמו כמעט כולם
אז אמא שתמיד היתה תופרת חרוצה
מן המעיל המרופט הכינה לו חולצה.

הוי אמא, הוי אמא,
אף פעם לא זורקת שום דבר
הוי אמא הוי אמא
כי מי יודע מה יהיה מחר.

הלך אבי עם החולצה ממלחמת העולם
הלך איתה שנים רבות, הזיע כמו כולם,
ולפני שהחולצה הפכה לגמרי לסמרטוט
אמי עשתה – לא תאמינו! – בשבילי ילקוט.

נשאתי על גבי ילקוט ממלחמת העולם
עם ביאליק ודובנוב וכל כתבי אחד-העם
כשאמא ראתה שילקוט גם הוא נפרם
בלי להגיד מלה הפכה אותו לבגד ים.

היה לי בגד ים גזעי ממלחמת העולם
והילדים והילדות צחקו עלי כולם
אז יום אחד קפצתי לבריכה ומה קרה?
יצאתי לי ערום משם! אך אמא לא ויתרה.
היא עשתה לי ממחטה משאריות הבגד ים
שאשמור על נימוסים כמו במלחמת העולם
וכשהגיעו לארצנו ממחטות נייר
אז מן הממחטה שלי עשיתי שום דבר.

היה לי שום דבר מזמן מלחמת העולם
חשבתי איך אמי היתה עושה מזה מטעם
ויום אחד נכנס אלי האומץ לחזה
וממש משום דבר עשיתי את השיר הזה…
והנה יש לי שיר חדש ממלחמת העולם
ואם ירצה השם עוד יזמרו אותו כולם
יקנו את התקליט שלי באהבה וגיל
ואולי אני אעשה קצת כסף ואקנה גל לי מעיל!

הוי אמא הוי אמא
אף פעם לא זורקת שום דבר
הוי אמא הוי אמא
רק לכבודך הפכתי לזמר.
 

 

קולות בחשיכה

נומה נומה בן לרחש המזגן
כבר נהמת הכביש הולכת ושוקעת
זמזום המקרר אשר נעור פתאום
וקול הטלפון קריאת ציפור גוועת.

קולות הלילה, בני, שמורים עוד באוזני
תנים מייללים. צפרדע מקרקרת
צרצור הצרצרים מתוך החשיכה
ונעירת חמור עולה ומנסרת.

האם תשמע אי פעם
את קולות הלילה
האם תשמע אי פעם
את ליבך פועם
האם תשמע אי פעם
את אותו השקט
אשר ליווה אותי
רחוק ומאיים?

נומה נומה בני, אם רק יכבה האור
תשוב ותידלק מנורת חירום בן רגע
לנצח לא תפגע בך החשיכה
האור ישמור עליך מכל פגע.

האור והקולות הם כמו חומה בצורה
אז למה זה אתה מביט אלי בפחד
אז למה זה אתה תופס את שרוולי
לשכב לישון איתך במיטתך ביחד?

האם תשמע אי פעם
את קולות הלילה
האם תשמע אי פעם
את ליבך פועם
האם תשמע אי פעם
את אותו השקט
אשר ליווה אותי
רחוק ומאיים.

 

כשהורי החלוצים

כשהורי החלוצים
רק הכירו זה את זה
בלילות הלכו לגורן
ושם התחיל המעשה.
הם לא התחתנו אף פעם
אצל רבנים
ובדרך נס נולדתי
אני.

גרו הם באוהל צר
בלי ארון ובלי שולחן
ומנורת הנפט עמדה לה
על ארגז פירות ישן.
הם לא התחתנו אף פעם
אך הנס חזר!
אחותי נולדה ממש
אותו דבר.

מן האוהל הם עברו
אל הצריף המשוכלל
ואימי רקמה מפה
כשקיבלו מנורת חשמל.
הם לא התחתנו אף פעם
אך הקימו קן
שתוכו רצוף באהבה
וחן.

והיום אני חושב
על הצמד המוצלח
ושואל כיצד יכולתי
להודות להם על כך.
הם לא התחתנו אף פעם
אז אנוכי, בנם,
התחתנתי פעמיים
במקומם!



לא היה לי סבא

לא היה לי סבא
גדלתי קצת יתום
בתוך סלעים כבדים
בתוך שבילי קוצים
עם אמא ועם אבא
בארץ בראשית
שאהבה רק את
הילדים האמיצים.

רק איתך נכדי הקט
מצאתי באמת
מה גדול האושר
שיכולתי אז לתת,
רק איתך נכדי הקט
גיליתי את הסוד
איך נוגעים באושר
החיוך והדמעות.

לא היה לי סבא
איש חכם זקן
אשר ישאיר לי שניים
או שלושה ספרים
אשר ישאיר לי זמר
מן הימים של פעם
שירדימני חרש
בלילות קרים.

רק איתך נכדי הקט...

לך, נכדי, יש סבא
הבט אל תוך עיני
לך יש סבא כל שבת
בין ארבע לחמש
והוא אוהב אותך
אוהב אותך בלי תנאי
והוא מביט בך
ולא מצליח לנחש:

מביט אל תוך עיניך
אתה לי כמו חידה
אינך דומה לאמא,
אינך דומה גם לי
פנים שלא ראיתי
אצלנו מעולם
אולי, נכדי, אתה הוא
סבאלה שלי.

 

בבית הילדים

בבית הילדים עם רדת הלילה
אמא נפרדת מבנה הקטון
חיבוק, נשיקה, אך הילד לוחש לה:
רק רגע, ספרי לי סיפור אחרון.

שכב נא שכב נא ילדי במנוחה
חבריך גם הם פה לידך
אל תפחד מהלילה
לרגלי הכרמל
אל תפחד מהלילה
בני גיבור ישראל.

בבית הילדים כשאמא הולכת
לא נרדמים גיבורי ישראל
מול בכי התנים וצחוק הצבוע
כל ילד לבד את עצמו מחשל:

שכב נא...

בבית הילדים עד עומק הלילה
לוחשים, צוחקים, לפעמים גם בוכים
ביחד גירשנו משם את הפחד
בלילה בחושך נהיינו אחים.

היכן הם אחי אינני יודע
פרחו עם הרוח, חלפו עם האור
אחד לרגלי הכרמל נח לנצח
ואמא עוד שרה לו את המזמור:

שכב נא שכב נא...



ערב על הגורן

ערב אחד עוד נשוב אל הגורן
כשתיגמר רק עונת הקציר
ונספר על ימי ילדותנו
ובישבן יגרד החציר.

איש לא יקשיב שמה לסיפורנו
רק אקליפטוס שאנו נטענו
לא ילדינו ולא נכדינו
הם לא יבואו לשמוע אותנו.

ערב על הגורן מול הלבנה
הילדות שלנו חרש ישנה
ערב על הגורן כמו לפני שנים
ועולים כל השירים הישנים.

פה דוהרים עוד סוסיו של בודיוני,
ועל העמק נוצץ עוד הטל
פה עוד זוכרים בעל פה את שמעוני
ואת בית אלפא ואת נהלל.

המדורה עוד בוערת אצלנו
רק את האש מנסים להצניע
ובלבבות בוערים נעורינו
ואמונה כי לבטח נגיע.

ערב על הגורן...

האקליפטוס הגביה צמרת
ומסביבו מבשילה החיטה
רק פרצופינו נראים קצת אחרת
וגם הארץ לא מה שהיתה.

אבל עם ערב לאור הירח
כשהתנשמת בוכה על האורן
אנו קמים וכשאיש לא שומע
אנו חוזרים בחשאי אל הגורן.

ערב על הגורן...



הנשרים

בצוקים הגבוהים שבמעלה הוואדי
במקום שכמעט לא רואים,
שם קיני הנשרים שלנו
משם הם היו ממריאים.

הנשרים הגדולים של ימי ילדותנו
ציידים עלובים הרגו את כולם
אם תישא את עיניך היום לשמים
אתה לא תראה אותם.

מה שנשאר זה חוגלות מדדות
ויונים שמנות על חוטי החשמל
אבל במרומים, בכיפת הרקיע,
כבר אין ציפורים בכלל.

הנשרים הגדולים הם תמיד מטרה
למי שפוחד מן הצל
למי שפוחד להרים את עיניו
למי שנולד זוחל.

אם תטפס במעלה הוואדי
תמצא עוד היום סימנים
מה שתראה זה ארובות בסלע
וכמה נוצות וחירבונים.

מי שהרג את הנשרים שלנו
עוד הולך עם רובה ביד
ואם תנסה רק לפרוש כנפיים
הוא יכוון אליך מיד.

אך בני, אל תהסס, אם תרגיש שאתה נשר
עוף אל מעל לעננים
כי בלעדיך יישאר העולם בזבל
עם כמה נוצות וחירבונים.



הצבעוני

על רכס הכרמל, בצל אלה נסתרת,
פורח צבעוני עם שנים עשר עלי כותרת.

הייתי אז אולי בן שתים עשרה בערך
כשאבא ואני מצאנו את הפרח
אל המורה לטבע רצנו חת ושתיים
והוא לא האמין. ניגב את המשקפיים,
הביט בי ואמר, בשקט אך בלהט:
חזור לשם מחר, הבא לי את הפקעת.
נקרא לו על שמך, ניתן לו שם לטיני,
ותיזכר לעד, כמו באך ופגניני.

למחרת בבוקר קמתי ועליתי,
אבל את המקום הפעם לא גיליתי
ומאותה שנה, בכל שבת של חורף,
הייתי רץ להר כמו מוכה סחרחורת
ומחפש שם צבעוני אחד שאין כמוהו,
אך כל מאמצי מאז עלו בתוהו.
חלפו שנים רבות, הגשם והרוח
שינו את פני ההר, אבל אני בטוח
שעל רכס הכרמל, בצל אלה נסתרת,
פורח צבעוני עם שנים עשר עלי כותרת.

בני, אם תזדמן לשם ביום שבת של חורף
עלה מן הבאר ישר אל תוך החורש
אולי יאיר לך לפתע מזלך
וצבעוני ענק יופיע למולך
פורח במסתור, בצל אלה כורעת,
הוצא אותו לאט, ביחד עם הפקעת,
תן לו שם חדש, לטיני או עברי,
ואת הצבעוני תניח על קברי.