ארצנו הקטנטונת
ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת
מולדת יחפה
קבליני אל שיריך
כלה יפהפיה
פתחי לי שעריים
אבוא בם אודה יה.
בצל עצי החורש
הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש
אל לב האדמה,
אל מעיינות הזוהר
אל בארות התום
מולדת ללא תואר
וצועני יתום.
עוד לא תמו כל פלאיך
עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל
ולוחש לך בלאט:
את לי, רק את
האחת,
את לי את
אם ובת
את לי המעט
המעט שנותר.
נביאה בבגדינו
את ריח הכפרים
בפעמון לבנו
יכו העדרים
ישנה דממה רוגעת
וקרן אור יפה
ולאורה נפסעה
ברגל יחפה.
עוד לא תמו כל פלאיך
עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל
ולוחש לך בלאט:
את לי, רק את
האחת,
את לי את
אם ובת
את לי המעט
המעט שנותר.
שיר אהבה לנופיה של ארץ ישראל, פותח בציטוט מתוך שיר ישן שאני עצמי גדלתי עליו: "ארצנו הקטנטונת", שיר שהושר בשנות הארבעים. בשיר אני מביא מעין-ציטוט של פסוק מתהילים: פתחי לי שעריך, אבוא בם אודה יה. בתהילים כתוב: פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה. הציטוט הזה, כמו הציטוט "קום והתהלך בארץ", שייכים לסגנון הכתיבה של הדור שלי, דור התנ"ך. גם לשיר זה חודר נוף הקיבוץ וזיכרונו של אבא שלי, שהיה רועה-צאן: נביאה בבגדינו את ריח הכפרים/ בפעמון לבנו יכו העדרים...